ביאור שטיינזלץ על פסחים צ״א

1 והמפקח את הגל המפנה גל אבנים מעל אדם שנפלה עליו מפולת, ויתכן שמת כבר אותו אדם והוא מטמא את מפנה הגל. וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורים בליל הפסח, והחולה והזקן שהן יכולין לאכול כזית — כל אלה שוחטין עליהן בתוך חבורה אחת.

2 אולם על כולם אין שוחטין עליהן בפני עצמן שאין עושים חבורה שכולה אנשים בעלי ספקות כאלה, שמא יביאו את הפסח לידי פסול.

3 ועוד מוסיפים בדיניהם: לפיכך כיון שהם נמנים לכתחילה על הפסח גם אם אירע בהן פסול ולא יכלו לאכול מן הפסח — פטורין מלעשות פסח שני, חוץ מן המפקח בגל ונמצא האיש הקבור במפולת מת שהוא טמא מתחלתו שהרי ודאי שהאהיל על המת ונתברר אם כן שהיה טמא משעה שהתחיל לפקח בגל שאף בשעת שחיטה היה טמא, ולא עלה לו קרבנו כלל.

4 א גמרא אמר רבה בר הונא אמר ר' יוחנן: לא שנו שאין שוחטים את הפסח על האסור בבית האסורים אלא בתוך חבורה אחרת אלא דווקא בנמצא בבית האסורין של גוים, אבל המצוי בבית האסורין דישראל — שוחטין עליו אפילו בפני עצמו, כיון דאבטחינהו, מפיק ליה שהבטיחוהו שיצא, ודאי יוציאו אותו דכתיב שנאמר: "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב" צפניה ג, יג ואפשר לסמוך עליהם.

5 אמר רב חסדא: הא דאמרת זה שאומר אתה כי היושב בבית האסורין של גוים אין שוחטים עליו בפני עצמו לא אמרן אמרנו דבר זה אלא שהיה בית האסורין חוץ לחומת בית פאגי מחוץ למקום היתר אכילת פסחים אבל היה בית האסורים לפנים מחומת בית פאגי שוחטין עליו אפילו בפני עצמו. מאי טעמא מה טעם — גם אם לא יוציאוהו משם אפשר דאמטו לה ואכיל ליה אפשר שיביאו לו מן הקרבן לתוך בית האסורים ויאכל ממנו.

6 ב שנינו במשנה: לפיכך אם אירע פסול במסופקים אלו לאחר שנשחט עליהם הפסח הריהם פטורים מפסח שני, חוץ מהמפקח על הגל. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: לא שנו שהמפקח את הגל חייב לעשות פסח שני אלא כשמצאו בגל עגול, שתוך כדי פינויו ודאי האהיל על המת ונטמא אבל אם היה זה גל ארוך מתוך שיתכן שהיה המת מצוי בצד אחר של הגל והמפקח בגל לא האהיל עליו — פטור מלעשות פסח שני, אימא אמור: שמא טהור היה בשעת שחיטה ואם נטמא היה זה רק לאחר מכן ומאחר שהוא ספק שוב אינו מביא פסח שני.

7 ומעירים: תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך ר' שמעון בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: מפקח בגל לעתים פטור מלעשות פסח שני לעתים חייב. כיצד? היה זה גל עגול ונמצאת טומאה תחתיו — חייב בפסח שני שודאי האהיל עליו קודם לכן, אבל אם היה זה גל ארוך ונמצאת טומאה תחתיו — פטור, אימא אמור שמא טהור היה בשעת שחיטה.

8 ג משנה אין שוחטין את הפסח על היחיד עבור אדם אחד בלבד. אלא בחבורה. אלו דברי ר' יהודה, ור' יוסי מתיר, שהדבר תלוי רק ביכולת האכילה, ולכן אפילו חבורה של מאה שאינן יכולין לאכול כזית אין שוחטין עליהן.

9 ועוד הלכה: ואין עושין חבורת פסח של נשים ועבדים וקטנים.

10 ד גמרא תנו רבנן שנו חכמים: מנין שאין שוחטין את הפסח על היחיד — תלמוד לומר: "לא תוכל לזבח את הפסח באחד שעריך אשר ה' אלהיך נותן לך" דברים טז, ה והוא דורש שבאדם יחיד אין לזבוח את הפסח, אלו דברי ר' יהודה. ור' יוסי אומר: אפילו אדם יחיד ויכול לאכלו כלומר, כזית ממנו — שוחטין עליו ואילו עשרה ואין יכולין לאכלו — אין שוחטין עליהן.

11 ושואלים: ור' יוסי האי "באחד" מאי עביד ליה אותו פסוק שאומר "באחד" שעריך מה עושה הוא בו? ומשיבים: מיבעי ליה צריך הוא אותו לכמו שדרשו ר' שמעון. דתניא ששנויה ברייתא ר' שמעון אומר: מניין לזובח את פסחו בבמת יחיד מזבח שהיו מקריבים בו יחידים קרבנות נדבתם בדורות מסוימים בשעת איסור הבמות שהוא עובר בלא תעשה —

12 תלמוד לומר: "לא תוכל לזבח את הפסח באחד שעריך" משמע שבכל מקום שיש איסור במות דין הפסח כקרבן ציבור ולא כקרבן יחיד ואינו קרב בבמה. יכול אף בשעת היתר הבמות כן יהא דינו כקרבן ציבור שיעבור בו על לא תעשה, תלמוד לומר: "באחד שעריך" לא אמרו איסור זה אלא בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד לבית הבחירה להביא קרבנותיהם. אבל בזמן שאין מקום מיוחד שכל ישראל חייבים להיות בו אפשר לשחוט גם את הפסח כקרבן יחיד.

13 ושואלים: ור' יהודה האי מנא ליה דרשה זו לגבי במת יחיד מנין לו? ומשיבים: תרתי שמעת מינה שני דברים אתה שומע מכאן שמלשון הכתוב אפשר ללמוד את שני הדברים.

14 ושואלים: ולשיטת ר' יוסי, ממאי דלהכי דקאמר מנין לו שהפסוק מתפרש לכמו שאמר ר' שמעון? דילמא כדקאמר שמא לענין מה שאמר ר' יהודה הוא דאתא שבא? ומשיבים: אמר לך יכול היה ר' יוסי לומר לך, לא סלקא דעתך לא יעלה על דעתך לומר כן דהא כתיב שהרי נאמר בדיני הפסח: "איש לפי אכלו תכוסו על השה" שמות יב, ד, משמע שאפילו יחיד יכול לאכול את הפסח.

15 רמי ליה הקשה לו, הראה סתירה רב עוקבא בר חיננא מהמקום פרישנא לרבא: מי האם אמר ר' יהודה באמת אין שוחטין את הפסח על היחיד? ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה ששנינו: אשה בפסח ראשון — שוחטין עליה בפני עצמה, בפסח שני עושין אותה טפילה לאחרים אבל אין שוחטין עבורה בלבד, אלו דברי ר' יהודה. הרי שר' יהודה מתיר לעשות פסח עבור יחיד! אמר ליה לו רבא: לא תימא תאמר אל תבין שכוונתו ששוחט עבור אשה בפני עצמה, אלא אימא אמור: לנשים שוחטין בפני עצמן.

16 אמר לו והקשה על פירוש זה: מי עבדינן האם עושים אנו לדעת הכל חבורה שכולה נשים? והתנן והרי במשנתנו שנינו: אין עושין חבורת נשים ועבדים וקטנים, מאי לאו האם לא הכוונה נשים לחודייהו לעצמן, ועבדים לחודייהו לעצמם, וקטנים לחודייהו לעצמם שאין עושים חבורה שלימה מאלה? אמר ליה לו: לא, הכוונה היא שאין עושים חבורות מצורפות של נשים ועבדים וקטנים. והטעם הוא: נשים ועבדים יחד לא יעשו משום תפלות כלומר משום חשש זנות, קטנים ועבדים לא יעשו משום

17 פריצותא פריצות מחשש משכב זכור.

18 א גופא לגופה של הבעיה בענין חבורת נשים. שנינו: אשה בפסח ראשון — שוחטין עליה בפני עצמה ובשני — עושין אותה טפילה נוספת, נספחת לאחרים, אלו דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר: אשה בפסח שני שוחטין עליה בפני עצמה, ואין צריך לומר ששוחטים לה בפני עצמה אף בפסח ראשון. ר' שמעון אומר: אשה אפילו בראשון עושין אותה טפילה לאחרים, בשני אין שוחטין עליה כל עיקר.

19 ושואלים: במאי קמיפלגי במה, באיזה עקרון נחלקו? ומסבירים: ר' יהודה סבר נאמר: "במכסת נפשת... תכוסו על השה" שמות יב, ד, ודורש: "נפשות" הרי הכל בכלל זה ואפילו נשים. וכי תימא אי הכי אפילו בשני נמי ואם תאמר אם כך אפילו פסח שני גם כן יעשו עבור נשים לבדן, לכן כתיב נאמר במי שהקריב גם את הפסח השני "חטאו ישא האיש ההוא" במדבר ט, יג ללמדנו: איש — אין כן אשה — לא,

20 וכי תימא ואם תאמר אי הכי אם כך אפילו כטפילה נמי גם כן בשני לא תביא אשה, ומשיבים: לכך אהני הועיל מה שכתוב בפסח שני: "ככל חקת הפסח יעשו אותו" במדבר ט, יב שמשווה פסח שני לראשון לטפילה בעלמא בלבד, של הנשים בו.

21 ושואלים: ור' יוסי מאי טעמיה מה טעמו? משום דכתיב נאמר בפסח ראשון: "במכסת נפשת" והרי אפילו אשה בכלל זה וכתיב וכן נאמר בפסח שני: "וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" במדבר ט, יג ומכאן נלמד: נפש — ואפילו נשים. ואלא מה שנאמר בסוף הפסוק: "חטאו ישא האיש ההוא" שיש בו לשון הדגשה ומיעוט, למעוטי מאי למעט את מה בא? ומשיבים: למעוטי למעט ילד קטן הבטל מקרבן פסח מחיוב כרת, והדיוק הוא מן הכתוב "איש" — ולא קטן.

22 ור' שמעון מה טעמו — כתיב נאמר בפסח ראשון: "איש לפי אכלו תכוסו על השה "ללמדנו: איש — אין כן אשה — לא. וכי תימא אי הכי אפילו טפילה נמי ואם תאמר אם כן אפילו כטפילה גם כן אין לצרף אשה, אלא ודאי אהני ליה הועיל לו הכתוב "במכסת נפשת" שאינו מיוחד לאנשים, לטפילה.

23 וכי תימא ואם תאמר לטעם זה אפילו בשני נמי גם כן אפשר יהא לצרף אשה כטפילה לחבורת עושי הפסח אלא מיעט רחמנא מיעטה התורה נשים בשני דכתיב שנאמר: "חטאו ישא האיש" לדייק: איש — אין כן אשה — לא. ושואלים: אותה הדגשה "איש" ממאי קממעיט ליה. ממה ממעט אותו כתוב? אי אם תאמר מחיוב גמור לעשות פסח שני, השתא בראשון לא עכשיו, הרי אומרים אנו שאפילו בראשון אין האשה חייבת בשני מיבעיא נצרכה לומר? והרי אין השני אלא השלמה לראשון! אלא לאו האם לא הכוונה לפטור את האשה אפילו מטפילה.

24 ושואלים: ומאי ומה הוא אותו כתוב שנאמר בו "איש" בפסח ראשון דקאמר שאמר וציטט ר' שמעון? אי נימא אם תאמר שהתכוון לכתוב: "ויקחו להם איש שה לבית אבת שה לבית" שמות יב, ג אולם ההוא אותו כתוב מיבעי ליה נצרך לו ללימוד אחר, וכמו שדרשו ר' יצחק, שאמר מכאן למדים: שאיש גדול זוכה בקנינו או בקבלתו חפץ לאחר, אבל אין קטן זוכה, שאין לקטן אישיות משפטית כדי לזכות בקנין.

25 ואלא תאמר שמן הכתוב "איש לפי אכלו תכוסו על השה" שמות יב, ד, אולם הא הרי כיון שר' יוסי סבר בדין במת יחיד כר' שמעון שאין מקריבין בה את הפסח, מן הסתם ר' שמעון נמי גם כן סבר לה כר' יוסי ששוחטים פסח על יחיד ואם כן ההוא אותו כתוב "איש לפי אכלו תכוסו על השה" מיבעי ליה נצרכה לו ללמדנו ששוחטין את הפסח על היחיד ולא ללימוד אחר שהרי זהו מקור דינו של ר' יוסי.

26 ומשיבים: אמר לך יכול היה לומר לך ר' שמעון אם כן שרק לדבר זה היה הכתוב בא נכתוב רחמנא שתכתוב התורה רק "לפי אכלו" שהיא לשון יחיד ונבין ששוחטים אף על היחיד, מאי מהו לשון "איש" האמורה כאן שמעת מינה תרתי לומד אתה מכאן שני דברים, הן ההיתר ליחיד לשחוט עליו את הפסח, והן שיהיה זה איש ולא אשה.

27 ושואלים: כמאן אזלא הא כשיטת מי הולכת הלכה זו שאמר ר' אלעזר: אשה בפסח ראשון — חובה, בפסח שני — רשות, ודוחה את השבת. עוד טרם בירור השאלה תוהים: אי אם הקרבת פסח שני לנשים רשות הינה אמאי מדוע דוחה את השבת? אלא אימא אמור, תקן את המשפט וגרוס כך: בפסח שני רשות ובראשון חובה ודוחה את השבת. כמאן כשיטת מי כשיטת ר' יהודה שראינו שזו דעתו.

28 אגב דברים קודמים מביאים מה שאמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן: אין עושין בפסח חבורה שכולה גרים שמא ידקדקו בו ויביאוהו לידי פסול שכיון שהגרים נלהבים ומדקדקים הרבה בדברי תורה, שמא יוסיפו בו דקדוקי מצוות יתירים, ויביאו לידי פסול שלא כדין.

29 ב תנו רבנן שנו חכמים: קרבן פסח ומצה ומרור בלילה הראשון של פסח חובה לאוכלם, מכאן ואילך רשות, ר' שמעון אומר: באנשים חובה ובנשים רשות.

30 ותחילה נברר: אהייא קאי על איזה דבר מתייחסת הלכה זו? אילימא אם תאמר שמדובר כאן בקרבן פסח, וכי פסח כל שבעה מי איכא האם ישנו? והרי ודאי שלאחר לילה ראשון אין מקום לדבר בו לא על חובה ולא על רשות! ואלא תאמר שמדובר כאן על מצה ומרור, אימא סיפא אמור את סופה של אותה ברייתא: ר' שמעון אומר: באנשים חובה ובנשים רשות,

31 וכי לית ליה אין לו, אינו מקבל ר' שמעון הא זו שאמר ר' אלעזר: נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה! ולא רק מתקנת חכמים, אף שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא, שנאמר: "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות" דברים טז, ג, ללמדנו: כל מי שישנו שחל עליו איסור של בל תאכל חמץ — ישנו גם במצות עשה של קום אכול מצה. והני ואותן נשים הואיל וישנן ב"בל תאכל חמץ" שהרי הנשים חייבות להשמר בכל איסורים של התורה כגברים — ישנן גם בקום אכול מצה ואם כן אי אפשר לומר כן.

32 אלא אימא אמור פסח מצה ומרור ביום הראשון של פסח חובה, מכאן ואילך רשות לאכול את המצה והמרור. ר' שמעון אומר: פסח מעיקרו באנשים חובה ובנשים רשות כשיטתו שכבר נתבררה קודם.

33 ג משנה אונן מי שמת לו קרוב ועדיין לא נקבר, ואסור באכילת קדשים בו ביום — טובל על פי תקנת חכמים שעשו הבדל בין אונן ואדם אחר, ואוכל את פסחו לערב, אבל לא בקדשים אחרים. שגזרו חכמים שתקופת האנינות שבה אסור לאדם להתעסק ולאכול מן הקדשים חלה גם על הלילה שלאחר יום האבל, ולענין קרבן פסח לא עמדו על גזרתם משום שהקפידה התורה במצוה זו ויש חיוב כרת על מי שאינו מקריב פסח. ועוד לענין זה: השומע על מתו לאחר זמן, וחלה עליו אנינות רק מדברי חכמים,